כולנו הגענו לעולם הזה מבלי לבחור את המשפחה שלנו ואת חוויות החיים הראשונות שלנו, חסרי שליטה לחלוטין על הגורל של עצמנו, תלויים לחלוטין באדמה עליה נולדנו, בתקופה אליה נולדנו ובאנשים שהופקדו לטפל בנו. חשופים לחלוטין לעולם. לטוב ולרע.

באיזה שלב בחיים הכל מתהפך, מלהיות תלויים לחלוטין אנחנו תופסים את המושכות והופכים את היוצרות. עכשיו אנחנו בשליטה. אנחנו יכולים להחליט עבור עצמנו, וגם להגן על עצמנו..

אבל, כמה מהבחירות שלנו באמת נעשות במודע?? מתוך הבנה אמיתית מי אני ומה אני באמת צריך ורוצה.

לא הרבה.. אנחנו פועלים ובוחרים מתוך התבניות שגדלנו עליהם.. ממה שחווינו בבית ילדותנו, מהסביבה אליה נולדנו, מהתדרים שנקלטו בתת מודע ומהעולם הפנימי שהתפתח בנו בתקופה בה היינו בשליטת אחרים.

אנו חושבים שאנו מנהלים את חיינו בתבונה אבל האמת היא שאנו פועלים בחוסר מודעות ובעיוורון כמעט מוחלט.. הבחירות שלנו נעשות מתוך צורך לא מודע לרצות, לעמוד בציפיות, להיות שייכים, להרשים את הסביבה, להרגיש יותר טובים מאחרים, להימנע מהפסד וכאב, וגם מתוך פחד וחרדה לאבד את מה שכבר השגנו..

והינה כמה דוגמאות..

ואז אני תופסת את עצמי מגיבה בדיוק כמו אמא/אבא שלי,

לומדת באקדמיה לתואר שלא מעניין אותי רק בשביל להרשים או לעמוד בציפיות

מצביעה למפלגה שלא קשורה בכלל להשקפת עולמי כהרגל מטופש

ויש עוד מילארד דוגמאות כאלו..

החיים הופכים לרצף של אירועים שלא קשורים להוויה שלנו בכלל, הכי רחוק מהמהות האותנטית שלנו המבקשת לבטא את עצמה בעולם, וברגע שקולטים (במודע או שלא במודע) שאנחנו פועלים על אוטומט, שאנחנו לא מחוברים לעצמנו, שהבחירות שלנו לא באמת שלנו, שמה שחשבנו על עצמנו ועל העולם שסביבנו זה בולשיט אחד גדול, הכל מתחיל לקרוס לאט לאט או בום, ברגע אחד.

ואז מתחילות השאלות היותר קשות לעלות.. מה אני עושה פה בכלל? מה המשמעות של כל זה? מה התכלית? למה יש ככ הרבה כאב וסבל? ומה המקור שלו? למה אני כועס? אומלל? פחד ובלבול מתחילים למלא את החלל שנוצר בתוך עצמנו והכאוס עוטף אותנו בתחושת חוסר אונים.

יופי.. מה עושים עם זה עכשיו ואיך יוצאים מזה..??

יש שני דרכים..

לברוח – או במילים אחרות, סקס, סמים, אלכוהול, וריגושים חיצוניים.. וגם להתחתן, לבגוד, להביא עוד ילד לעולם, ללמוד עוד תואר, לקחת עוד קורס, לאכול הרבה מעבר למה שהגוף צריך, לא להיות לבד לרגע או להימנע מחברה לחלוטין, נטפליקס בהגזמה, שעות רבות בעבודה, בניינים גבוהים, רדיפה אחרי כסף, מלחמות, רשתות חברתיות, עומס מידע, צריכת יתר והרס כדור הארץ - כל דבר חיצוני שיאפשר לנו לא לפגוש את עצמנו ולחוות את המקום הקשה, המטלטל והכואב הזה.

או

להתמודד – להישבר, לבכות, להרגיש, לצעוק, לצרוח, לרעוד, לחטוף התקפי חרדה, לחוות את תחושת חוסר הערך, להרגיש את הכאב ולתת לו להיות, להישען, להזדקק, לקבל עזרה, להרגיש את הפחד ולהיכנס באמאמא שלו. לעמוד מול המראה ולהסתכל לשדים שלנו בעיניים. הרבה פחות סקסי..

בהתחלה כולנו נברח, למה לסבול אם אפשר להנות. נכון? למה לקחת אחריות אם אפשר לקחת כדור? רוב הסיכויים שבכלל לא נהיה מודעים לעובדה שאנחנו בורחים, זה מה שכולם עושים מסביבנו, לברוח זה נורמלי.

אבל אז החיים מתחילים לפגוש אותנו בסיבוב.. פה נחווה אובדן שילמד אותנו בדרך הקשה שאין לנו באמת שליטה ושאין לאן לברוח, פה גם רמת המודעות שלנו תעלה ונתחיל להבין ששום גורם חיצוני לא יוכל למלא את הדבר הזה שדורש את תשומת ליבנו... וואלקם.. זאת הנשמה שלך, נייס טו מייט יו.

אתם מבינים?? אנחנו מנסים לברוח מעצמנו, מבוהלים מהדבר האדיר הזה בעומק ההוויה שלנו, עושים כל שביכלותנו לעצום עיניים, להתחבא, לא להרגיש, לכסות, להעלים, להתעלם.

אבל.. כל דבר שנתעלם ממנו, נמנע ממנו – יפגוש אותנו בסיבוב.

אדם לא יכול לברוח מעצמו לא משנה כמה ינסה.

אומרים שהנשמה שלנו בחרה עבורנו את המסע הזה שקוראים לו חיים וכל מה שיש בהם, אבל מה שחשוב באמת זה לא מה שהנשמה שלנו בחרה עבורנו אלא איך אנחנו מתנהלים בתוך הבחירה הזאת..

אז אם נמאס לכם לברוח, או שאין לכם יותר לאן.. תוכלו למצוא כאן תשובות שיעזרו לכם לפלס את דרככם לתוך עצמכם. וחשוב שתדעו, אני אתכם במסע, כי המסע לא נגמר לעולם, הוא רק הופך ליותר מודע, פחות כואב, פחות קשה, ועם הרבה יותר הכלה וחמלה.

הדרך מלמדת אותנו לשחרר ולהרפות ולסמוך על היקום שיודע הכל (וכדאי לנו כי אנחנו לא יודעים הרבה..), וברגע שמנקים את כל הרעש, והסערה דועכת המסע הופך לדרך חיים, לאיזון, לאהבה, להכרת הטוב, למתנות שאוספים בדרך. והמסע הזה זאת הסיבה האמיתית שאנחנו פה על הכדור הזה כי באמצעותו אנו מתחברים לנשמה שלנו, ודרכה אנו מתחברים לבריאה ולבורא, ל – ONE.

ולא.. אני לא אדם דתי בשום צורה..